מיכל של זכרונות
נעים מאוד שמי מיכל משרקי אני בת 38.5, נשואה ואמא ל-3 בנים, מתגוררת מזה כמעט עשור בראש העין ובעלת האתר "מיכל של זכרונות"
מאז ומעולם עסקתי באומנות, כשהייתי בת 4-5 נרדמתי מתחת לשולחן שבסלון תוך כדי עבודת יצירה בפלסטלינה מתחת לשולחן, אמא שלי לא הצליחה למצוא אותי והרימה את כל השכונה בחיפושים אחריי.
במשך רוב הילדות פיסלתי בחימר ובטון, הפסלים שלי עדיין מוצגים בגאווה בבית ילדותי.
אני מגיעה ממשפחה מאוד יצירתית, סבתא שלי ז"ל הייתה כותבת שירה וסיפורים. אמא שלי עסקה באומנות כתחביב כל חייה ואף למחייתה במשך לא מעט שנים, היא עסקה בהמון סוגי אומנויות (החל מאפייה, פיסול בפימו, שלטים מסול, וויטראז'ים מזכוכית ועוד). תמיד היה לה חדר יצירה/אומנות כך שהרבה מזיכרונות הילדות שלי משם והעיסוק שלי בתחומי האומנות השונים היה המשך ישיר של השושלת.
מעולם לא למדתי אומנות או עיצוב (ולמען הכנות – מעולם גם לא סיימתי תואר אך תמיד נמשכתי אל עולם העיצוב). האומנות הייתה מאז ומעולם חלק ממני והעובדה שקיבלתי פידבקים מאוד תומכים ונלהבים מהסביבה בהחלט קידמה את היכולות האלו בחיי. בבגרותי רציתי ללמוד בישול ואפייה בתדמור, החלום נדחה ולפני עשר שנים למדתי לימודי קונדיטוריה אצל אסטלה. במשך שנים רבות הייתי בטוחה שאם אי פעם אהיה עצמאית – זה יהיה בתחום האפייה.
אל תחום הסקראפ נחשפתי לראשונה בחופשת הלידה האחרונה שלי כשנרשמתי עם אמא שלי לסדנה להכנת קופסה מתפוצצת, ההתאהבות בתחום הייתה מידית והאהבה החדשה השתלטה על הזמן הפנוי שהיה לי.
למדתי רבות מסרטונים ומיוצרות שונות מהארץ ומהעולם ונכנסתי לעולם האלבומים והקרטונאז'.
כיום, מאז שהקמתי את העסק שלי, היצירה היא החלק העיקרי בחיי המקצועיים. אני בונה את העסק שלי כך שיהיה אימפריה שלמה של עבודת יד בתחום הנייר לשימור רגעים וזיכרונות מרגשים של אנשים וההתפתחות שלי כאמנית נייר הינה מאוד הדרגתית, אני לא חושבת שהושפעתי מיוצרת אחת שכן אני תמיד נחשפת להדרכות וסרטונים של מגוון יוצרות.
בתחילה התנסיתי בהמון סגנונות– קישוטים ומדבקות, פאנצ'ים, שייקרים, נצנצים ועוד. לאט לאט הבנתי מה אני אוהבת ומה אני לא אוהבת וקו העיצוב שהתהווה עם הזמן הפך להיות ייחודי לי. אני מעצבת מאוד נקי, נותנת לדפים לדבר ולעשות את תפקידם – להבליט ולתת מקום של כבוד לתמונות בתוך האלבום, העיצובים שלי תמיד יעצימו את התמונות ולא ההפך.
את פריצת הדרך שלי אני חבה לקורונה. על אף כל הצדדים השליליים שבה – היא הדבר שגרם לי להסתכל על החיים אחרת. אי שם במרץ 2020, ממש כחודש אחרי שהתחלתי עבודה חדשה ומשמעותית בחיי – הוצאתי לחל"ת עם כל עם ישראל.
מאז ומעולם הייתי שכירה בחיי והחל"ת גרמה לי לחוות את הילדים שלי באופן שלא זכיתי לחוות עד כה,היה קשוח ומאתגר אבל מתוך הקושי שלי ושל בני האמצעי שהיה בדיוק כיתה א', הבנתי שאני חייבת לייצר איזון ולהיות יותר נוכחת בבית.
התחלתי מסע בעזרת מאמנת מקצועית בו קילפתי עוד ועוד שכבות של מגננות בהקשר ליכולות שלי להקים ולנהל עסק משלי. דבר שהחל כמחשבה אותה פסלתי מיד, המשיך לתוכנית בה אני עובדת כשכירה במקביל לעסק אותו אני מנהל כעצמאית. לאחר מספר חודשים החלטתי שההזדמנות הזו שניתנה לי לא תחזור בשנית ואני צריכה לנצל אותה עד תום, בספטמבר 2020 החלטתי להתפטר מהעבודה ולהקים את העסק שלי– "מיכל של זכרונות".
מתוך הזמן שמוקדש לעבודה אני יכולה להגיד שבערך מחצית ממנו מוקדש ליצירה בפועל. ישנה מחשבה מוטעית להרבה אנשים שמקימים עסק ומדמיינים את הזמן שלהם מוקדם לעשייה של מה שהם אוהבים באופן מלא, אך בפועל ישנה הרבה מאוד עבודת רקע בעסק – שיווק, כתיבת תכנים, קידום, מכירות, שיחות עם לקוחות, בירוקרטיה ועוד. לשמחתי את כל הדברים הללו ידעתי מראש כך שאני מברכת גם על הנוכחות שלהם בחיי.
אני רוצה להמליץ על ספר שמע נפלא שהשפיע עלי רבות בשם The big leap (ניתן למצוא גם ביוטיוב) הגיע לחיי כהמשך ישיר של שינוי מתמשך שאני עושה ב-6 השנים האחרונות. הספר מדבר על איזור הגאונות – איזור שבו אדם מממש את הפוטנציאל הגלום בו ואיך ניתן להגיע אליו. הספר מרתק ויישומי מאוד כך שכבר בשמיעה הראשונה הגעתי לתובנות שלא הגעתי אליהם לפני כן.
היצירה בנייר מהווה עבורי כלי כדי לממש את הייעוד האמיתי שלי – להוציא את התמונות החוצה, להציג אותם, ולדעתי האישית כולם יושבים כיום על אוצר בלום! מספר רב של תמונות דיגיטליות.
במקום לעשות איתן משהו אנחנו צוברים אותן עוד ועוד והתמונות מתמלאות באבק וירטואלי. אם לא נעשה עם התמונות הללו משהו הן ילכו לאיבוד בתהום הנשייה יחד עם המון זיכרונות. לאט לאט, עם הזמן, הבנתי עד כמה הדבר בוער בי ועד כמה הוא מציק וחשוב לאנשים אחרים.
כל התחושות שחוויתי גרמו לכך שלא מזמן הקמתי קהילה בשם "מחזירים את הכבוד לתמונות" אשר כל מטרתה היא להעלות מודעות ולייצר אצל אנשים את המוטיבציה לעשות עם התמונות שלהם משהו, כל דבר בעצם.
הקהילה כרגע בהקמה אבל יש לי תחושה שככל שאנשים ישמעו עליה, ככה היא תצמח ותגדל.
אני חושבת שהנחישות שבי לא השאירה שום ספקות או אפשרויות אחרות מהסביבה אלא לתמוך. ברגע שהחלטתי שזה מה שאני הולכת לעשות, אחרי תהליך לא קצר, זה היה ברור שזה מה שהולך לקרות.
לקבוצת הקהילה בפייסבוק: "מחזירים את הכבוד האבוד של התמונות"
ההורים שלי גאים מאוד, בעלי היקר תומך ללא שאת. המחיר הכלכלי שאנחנו משלמים כרגע בשנים הראשונות של העסק לא מובן מאליו אבל התמורה בנוכחות שלי בבית והגשמת הייעוד שלי שווה אותו.
היצירה היא המפלט שלי,השנתיים האחרונות לא היו פשוטות לאף אחד, הסגרים, המחלות, הבידודים, חוסר הוודאות הכללי וגם האישי. בניית עסק ויציאה לעצמאות תוך כדי כל הדברים הללו בהחלא לא מובן מאליו. המזל שלי הוא התברכתי במרחב יצירה משלי בתוך הבית והתברכתי כפליים שזה גם העיסוק שלי והפרנסה שלי. לכן אני לא רואה את היצירה כעבוד, כאשר אני עסוקה בפרויקטים דחופים או כאלה שנמשכים לתוך הלילה והסופ"ש – זו לא עבודה מבחינתי – אלא מפלט ותרפיה.
בעוד כשנה אני רוצה להיות בסטודיו משלי. סטודיו בגודל 35 מ"ר, עם פינות יצירה שונות שכל אחת מוקדשת לחלק אחר מתהליך העבודה. וכמובן ארונות גדולים לכל הציוד שלי! על הקיר תהיינה עבודות קודמות וציטוטי השראה שיעניקו לי כוח. אני כבר יכולה לדמיין אותו לפרטי פרטים.
החזון ארוך הטווח שלי הוא לבנות בית יצירה שישלב נשים העוסקות באומנות שיכינו יחד איתי את הקופסאות שלי המוזמנות דרך האתר. את האלבומים שלי אני אמשיך לתכנן ולתת את קו העיצוב הדומיננטי במקביל לסדנאות פוטותרפיה שאעביר בסטודיו.
במקביל אני רוצה לייצר מוצרים מקוריים משלי שיופצו לחנויות בוטיק כמתנות אקסקלוסיביות ומקוריות בתחומים שונים: יום הולדת, לידה, מתנה לחברה טובה או למורה/איש חינוך לסוף השנה.
מוזמנים להתעדכן בדף הפייסבוק העסקי שלי "מיכל של זכרונות".
לפעמים בא לי לצעוק לכולם – תעשו משהו עם התמונות שלכם!! אני רוצה להחזיר את הכבוד שהיה פעם לתמונה. כבוד שהלך לאיבוד עם כניסת הטכנולוגיה והתקדמות עולם הצילום. אני רוצה שאנשים יבינו שתמונה היא לא רק "תמונה" אלא רגע שקפא בזמן, רגע שלא יחזור, שזה לא משנה איך אנחנו נראים בתמונה כי ייתכן ויש בה קסם שלא קשור אלינו, שההתעסקות בנראות היא שולית והיא לא מאפשרת לנו לראות מעבר, שאנחנו נשאבים לתוך החיים ולא מקדישים את הזמן להוציא את התמונות הללו החוצה אנחנו מאבדים אותם. הן מצטברות ומצטברות ובסוף לא נדע מאיפה בכלל להתחיל. לעמוד האינסטגרם של מיכל: 
